עיתונות

החיים שלי השתנו מקצה לקצה. מאז הסדנה שעברתי יש לי בת זוג, והשבוע עברתי את הראיונות ואני מתחיל לעבוד באינטל בלוגיסטיקה ותחזוקה", מספר לנו בהתרגשות סאלי, בן 27, מקריית גת, ונכנס איתנו לשיחה ערה על עבודה בלוגיסטיקה, אריזות, מפסקי בטיחות ועוד. סאלי הוא אחד ממאות אנשים עם מוגבלות שכלית־התפתחותית שעברו ועוברים את סדנאות "תראו אותי". המטרה: לקדם אותם בנושאים של דימוי גוף, נראות ולבוש, לעורר בהם מודעות ולהקנות להם כלים לשיפור ההופעה והייצוגיות שלהם, ובכך לסייע להם בהשתלבות בחברה, בראיונות עבודה ועוד. מסוג הרעיונות שגוררים את השאלה "איך לא חשבו על זה קודם?"

 

מה שעל פניו עלול להישמע שטחי לרבים מאיתנו, הוא פריצת דרך קטנה בדרך לחברה שוויונית וסובלנית יותר. "לאדם עם מוגבלות שכלית יש סטריאוטיפ מאוד ברור", אומרת רותי טרבס, יזמית התוכנית והמפתחת הראשית שלה, "הטרנינג הדהוי, הסנדלים עם הגרביים, החולצה במידה לא תואמת והמכנסיים הגבוהים. וזאת למרות שהחברה הנורמטיבית התקדמה, המודעות עלתה, ומחקרים מראים עד כמה הנראות משפיעה על התפיסה העצמית שלנו ועל איך שתופסים אותנו. נראות היא כרטיס כניסה לחברה, ואנשים מסתכלים לפעמים על החבר'ה האלה, שיש להם מוגבלות שכלית, בסלידה, והנראות שלהם מרתיעה. אחת המטרות של התוכנית היא הורדת החסמים הללו. 'תראו אותי' שמה על השולחן נושא שלא דובר, לא טופל, משהו שכולם חשבו בלב אבל לא היה נעים להגיד, כי איך אפשר להגיד על אדם שהוא גם ככה עם מוגבלות שההופעה שלו לא אסתטית או שהוא מדיף ריח רע. התוכנית באה ללמד את החניכים מה יוצא להם מזה שישפרו את הנראות שלהם, ומכאן מתחיל השינוי. הרעיון הוא להטמיע אצלם פעולות יומיומיות שכולנו עושים באופן רגיל – התאמת לבוש, הברשת שיער, צחצוח שיניים, מריחת לק".

איך זה קורה?

"ההופעה החיצונית והשליטה בה הופכות לשדה פעילות שבו החניכים מתאמנים וחווים הצלחה באמצעות בחירה והבעת עמדה. הם מגלים שהם מסוגלים לקדם את עצמם ולהשפיע על מהלך חייהם גם בתחומים נוספים פרט לעבודה. חניך שמצליח לעמוד ביעדים, קטנים ככל שיהיו – למשל, לבחור בעצמו בגד ולנתח אם הוא במידה שלו, או לדרוש שיקנו לו דיאודורנט כי הוא מבין את החשיבות – חווה הצלחה עצומה, וזה מחזק את הדימוי והביטחון העצמי שלו".

 

תוכנית "תראו אותי" רצה כבר שנתיים בכל הארץ, במימון ובשיתוף מלא של "קרן שלם", שאחראית על פיתוח שירותים לאדם עם מוגבלות שכלית, ופועלת במימון משרד העבודה והרווחה והרשויות המקומיות. גם שר הרווחה חיים כץ מעודד. התוכנית מתקיימת בתשעה מפעלי מע"ש (מפעלי עבודה שיקומיים בפיקוח משרד הרווחה), בניהולה של טרבס, כשמדריכי הסדנאות הם אנשי הצוות של מע"ש שעוברים הדרכה אצלה. כרגע משתתפים בתוכנית כ־800 אנשים עם מוגבלויות. התוכנית צפויה להתרחב לתשעה מפעלים נוספים, כולל למגזר החרדי ולמגזר הערבי. ריבה מוסקל, מנכ"לית קרן שלם: "'תראו אותי' מוכיחה את עצמה הלכה למעשה. האנשים המיוחדים והצוותים המקצועיים שעברו את הסדנאות מדווחים על שיפור משמעותי, הן בתחושה האישית של האנשים והן ביחס הסביבה אליהם".

 

כאמור, ההצלחה מורכבת מזוטות קטנות, אבל הרות משמעות: מאיר מירושלים, כבן 30, שעבד במע"ש, נהג להגיע לעבודה בחליפת טרנינג מרושלת. בסדנה הוא מדד לראשונה מכנסי דגמ"ח כמו אלה של המדריך שלו, וקיבל פידבקים חיוביים. כתוצאה מכך הוא ביקש מאמו לצאת לקניות, הם רכשו בגדים שונים עבורו, ומאז הוא מגיע בג'ינס או במכנסי דגמ"ח שהוא בוחר מדי בוקר. שי, צעיר שעובד במע"ש באור יהודה, למד בעקבות הסדנה לבקש מהמשפחה שיגזרו את ציפורניו לעתים תכופות יותר, כדי שייראו יפה. בת אל (23) מאשדוד, שעובדת מחוץ למע"ש, בחברת בונדד למחסנים לוגיסטיים, מספרת לנו בעיניים נוצצות כמו התכשיטים החדשים שהיא עונדת: "לפני הסדנה באתי לעבודה עם בגד מלוכלך כי לא שמתי לב. היום המלתחה שלי מגוונת, אני מטפחת את השיער, לובשת חזייה, למדתי לא להגיע עם כפכפים למפעל, וחבר שלי לא מפסיק להגיד לי שאני יפה ומושכת".

 

איך אני נראית היום?

עד "תראו אותי", לטרבס (39) לא היה קשר לעולמם של אנשים עם מוגבלויות. היא למדה משפטים וכלכלה ועבדה כעורכת דין, "אבל תמיד הייתה לי רגל אחת בעולם של נראות וייצוגיות בעבודה – העברתי הרצאות וכתבתי טורים במגזינים 'את' ו'דה מרקר'". לפני ארבע שנים הציע לה גורם במשרד הרווחה להעביר יום עיון בנושא הופעה חיצונית לבעלי הוסטלים לאנשים עם מוגבלויות. "ההשתלמות הייתה מוצלחת מאוד", נזכרת טרבס, "ומשם הכדור התגלגל. מצאתי את עצמי מוזמנת לתת הרצאות, וגיליתי את הצורך הגדול בהעלאת המודעות לנושא". השלב הבא היה פיתוח תוכנית הסדנאות, שאומצה על ידי קרן שלם.

 

טרבס: "אנחנו עובדים עם מראה ומלמדים איך להביט בה ולבחון את עצמי. אחד הדברים שגיליתי במהלך התוכנית הוא שכאשר החניכים עומדים מול מראה הם מיד מסיטים את המבט, מסתכלים הצידה. הקונספט של לעמוד מול מראה ולתת לעצמי פידבק לא קיים אצלם, כי אף אחד לא לימד אותם את זה, הם לא יודעים על מה להסתכל. זו מיומנות נורא בסיסית, הרי אנחנו מתקנים את עצמנו בכל הזדמנות מול המראה".

 

איך היה המפגש הראשוני עם החניכים?

"זה היה סימן שאלה גדול. לא הייתי בטוחה כמה שיתוף פעולה יהיה, האם תהיה דינמיקה קבוצתית, והאם זה בכלל משהו שיעניין אותם. לשמחתי הרבה, גיליתי שכמו שכל אחד מאיתנו רוצה לדעת איך הוא יכול להיראות הכי טוב ולקדם את עצמו, כך גם החניכים. כולנו נהנים מפידבק חיובי – ולא משנה מה רמת התפקוד הקוגניטיבי שלנו".

 

התוכנית עובדת כך שטרבס מדריכה קודם כל את הצוות של מע"ש לאורך כמה שבועות. "אני מדריכה את המדריכים, וכשהם מסיימים את ההדרכה איתי, הם מעבירים את זה הלאה למחלקות – אני מעבירה אליהם את המקל". לאחר מכן היא מתחילה מפגשים עם קבוצה של כ־20 חניכים מתוך מסגרת מע"ש (מסגרת אחת כוללת כ־100 חניכים, שנקראים "מקבלי שירות") – שעה בשבוע במשך שלושה חודשים. "ה־20 האלה הם 'נאמני התוכנית'", היא מסבירה. "הם מפיצים את המסר בין חבריהם. בתום הסדנה נשאר לחניכים ארגז הדרכה ובו אביזרים שונים לשימושם ביישום מה שלמדו בתוכנית (צנצנות ריח, פריטי לבוש לעבודה ולבית, פינות טיפוח עם מראה, מברשת שיער ועוד). הייתי שמחה שחברת אופנה תיקח חסות על התוכנית ותסייע באספקת בגדים חדשים ואופנתיים לחניכים".

טרבס והמדריכים מספרים שהתוכנית עושה מהפכה, לא פחות; שנוצרה שפה שלא הייתה קיימת קודם לכן. לפני כן, הם אומרים, לא היה שום גורם ששיקף להורים או למסגרות הדיור של החניכים שאפשר אחרת. מלי, מדריכה במע"ש אור יהודה: "ברגע שקיבלנו את הפרויקט, לקחתי את זה מיד על עצמי. כשחניך בא נקי ומסודר, זה נותן לו אור. רותי טרבס הדריכה אותנו מעשית ותיאורטית איך לגשת לכל הנושא של נראות ואסתטיקה ואיך להתמודד. העברנו את המסרים גם למסגרות הבית של החניכים. אופן הלבוש הוא השינוי הגדול ביותר. הרבה חניכות נהגו למשל לבוא בלבוש פרובוקטיבי. היום כשחניכה באה אליי ושואלת: 'איך אני נראית היום?' עשינו משהו".

כמה מחניכי הסדנאות הוזמנו לצורך הכתבה לצילומים בסטודיו של קבוצת "ידיעות אחרונות". לפני הצילומים הם עברו בחדר האיפור ואופרו. כשהגיע הזמן לצילום הם יצאו שמחים, גאים ונרגשים. אחת מהן, מירב יצחק, בת 32 מגבעתיים, אמרה לנו: "'תראו אותי' שיפר לי את החיים. אני מקפידה על בריאות החניכיים, ולפעמים אני עושה פן בשיער, ואני הכי מתרגשת כשאבא שלי מגיע לעבודה ואומר: 'איזו בת מקסימה יש לי'".